גם אתם מתחילים דברים כל פעם מהתחלה?
מציעה כאן ניסוי לשינוי דפוס פעולה.
מציעה כאן ניסוי לשינוי דפוס פעולה.
יום אחד יצאתי להליכה בטיילת... זו הייתה עוד פעם אחת מתוך אולי אלף פעמים ש"התחלתי מהתחלה". הייתי עושה הליכות כמה פעמים ומפסיקה, עובר חודש מתחילה לכמה פעמים ושוב זה מתמסמס עד שמפסיקה. יקום מי לא שמכיר את זה.
כל הזמן הייתי מלקה את עצמי בקולות הישנים האלה שאומרים "את לא מתמידה, את לא תגיעי לשום מקום בחיים שלך, את לא תצליחי בשום דבר"
פעם אחת יצאתי איזה ערב אחרי שלא יצאתי תקופה להליכה, מה שנקרא שוב פעם "התחלתי מהתחלה" וחשבתי לעצמי איך יכול להיות שאחרי כל פעם שאני מפסיקה אני כמו נכנסת בקיר מתחילה שוב מהתחלה? הרי אם אני לא מתמידה ולא חושבת שייצא מזה משהו אז בשביל מה אני ממשיכה? כדי מראש לדעת שאני מפסיקה? משהו פה לא הגיוני.. מה קורה פה, מה אני בעצם עושה?
ואז- תקשיבו איזו תובנה: כל פעם שאני מתחילה מהתחלה, אני עושה את זה מסיבה אחת!
אני עושה את זה מהסיבה שאני מאמינה.
קחו רגע תקלטו את הנקודה, יש את המשפט של "כל אדם צריך מישהו אחד שיאמין בו" אבל רגע... אני באמת צריכה מישהו שיאמין בי?
קודם כל כן, כולנו צריכים, אבל, אנחנו לא חייבים!
אנחנו לא יכולים להציב את זה כתנאי למשהו שאנחנו עושים אחרת אם נחכה לאחרים באמת לא נעשה כלום. כל פעם שאתם מתחילים משהו מהתחלה, זה אומר שיש בכם אמונה כלפי עצמכם.
גם אתם מתחילים דברים כל פעם מהתחלה? ספורט, דיאטה, טיפול פסיכולוגי, חיפוש של זוגיות, חיפוש עבודה, לימודים, כל מה שאתם חושבים.
כל דבר שאנחנו מתחילים אותו או פונים לעשות אותו - המקור של המחשבה הוא שאנחנו מאמינים שנצליח, הרי לא נתחיל משהו מתוך מחשבה "טוב זה מילא לא יצליח אז בוא נתחיל ואז זה לא יצליח", אנחנו תמיד, אבל תמיד מתחילים משהו מתוך אמונה שזה יצליח.
תראו זה בעצם כמו לשחק משחק. אתם יושבים לשחק נניח טאקי, כולם נכנסים למשחק מתוך מחשבה אחת - הסיכוי לנצח. אבל יש כמה משתתפים, וכל אחד מהם נכנס כי הוא חושב על הסיכוי לנצח. אממה, בכל המשחקים לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, בכל המשחקים - יש רק מנצח אחד'
השאר פשוט מפסידים.
אם אנחנו או החבר'ה שמשחקים איתנו לפעמים מפסידים, למה אנחנו שוב ושוב ושוב חוזרים לשחק?
כי תמיד יש בנו רצון להישג, זה הסיכוי לנצח.
שנית - כי יש לנו רווח צדדי מזה, רווח עקיף. כי אנחנו נהנים, כי סביב המשחק יש אינטראקציה חברתית, יש צחוקים ויש ויכוחים על החוקים ויש תה ועוגיות ויש פיצוחים ובירות ויש חוויה שלמה סביב זה, בלי קשר להישג שיגיע או לא יגיע בסוף.
עכשיו אני מציעה שתעשו ניסוי:
בפעם הבאה שאתם מתכננים להתחיל משהו שהרבה פעמים התחלתם והפסקתם, הפעם תחשבו על זה כמו משחק. תחשבו שאתם יכולים להצליח ואתם יכולים גם לא להצליח, אבל יש לכם רווח אגבי. ממש תחשבו על החוויה מסביב, על מה כייף לכם בתוך הדבר הזה, על מה תרוויחו גם אם לא תגיעו למה שתכננתם בהנחה ולא תצליחו, ותסכימו לא לנצח. תסכימו לא להצליח אלא תיכנסו רק בשביל ליהנות מהרעיון של העשייה סביב זה. רק בשביל הכייף.
הסיכוי שתמשיכו לעשות את זה הופך להיות הרבה יותר גבוה אם אתם רגע מניחים בצד את התוצאה הסופית, הגדולה, ומסתכלים על החוויה הזמנית, הרגעית, שקורית במקטעים מקטעים, מה שנקרא לחלק את הדבר לפיקסלים. הסיכוי הופך הרבה יותר גבוה.
הצלחה גדולה מורכבת מהרבה החלטות קטנות. זה בדיוק זה.
לסיכום, אם התחלתם משהו שוב ושוב זה אומר שיש בכם ניצוץ של אמונה בעצמכם. הניצוץ הזה יכול להפוך למנוע חזק אם תשנו את ההסתכלות על המשימה, אם תחלקו אותה למשימות הכי קטנות שאפשר ותכוונו רק עד הצעד הבא מתוך התמונה הגדולה.
צעד ועוד צעד ירכיבו תמונה שלמה.
כל הזמן הייתי מלקה את עצמי בקולות הישנים האלה שאומרים "את לא מתמידה, את לא תגיעי לשום מקום בחיים שלך, את לא תצליחי בשום דבר"
פעם אחת יצאתי איזה ערב אחרי שלא יצאתי תקופה להליכה, מה שנקרא שוב פעם "התחלתי מהתחלה" וחשבתי לעצמי איך יכול להיות שאחרי כל פעם שאני מפסיקה אני כמו נכנסת בקיר מתחילה שוב מהתחלה? הרי אם אני לא מתמידה ולא חושבת שייצא מזה משהו אז בשביל מה אני ממשיכה? כדי מראש לדעת שאני מפסיקה? משהו פה לא הגיוני.. מה קורה פה, מה אני בעצם עושה?
ואז- תקשיבו איזו תובנה: כל פעם שאני מתחילה מהתחלה, אני עושה את זה מסיבה אחת!
אני עושה את זה מהסיבה שאני מאמינה.
קחו רגע תקלטו את הנקודה, יש את המשפט של "כל אדם צריך מישהו אחד שיאמין בו" אבל רגע... אני באמת צריכה מישהו שיאמין בי?
קודם כל כן, כולנו צריכים, אבל, אנחנו לא חייבים!
אנחנו לא יכולים להציב את זה כתנאי למשהו שאנחנו עושים אחרת אם נחכה לאחרים באמת לא נעשה כלום. כל פעם שאתם מתחילים משהו מהתחלה, זה אומר שיש בכם אמונה כלפי עצמכם.
גם אתם מתחילים דברים כל פעם מהתחלה? ספורט, דיאטה, טיפול פסיכולוגי, חיפוש של זוגיות, חיפוש עבודה, לימודים, כל מה שאתם חושבים.
כל דבר שאנחנו מתחילים אותו או פונים לעשות אותו - המקור של המחשבה הוא שאנחנו מאמינים שנצליח, הרי לא נתחיל משהו מתוך מחשבה "טוב זה מילא לא יצליח אז בוא נתחיל ואז זה לא יצליח", אנחנו תמיד, אבל תמיד מתחילים משהו מתוך אמונה שזה יצליח.
תראו זה בעצם כמו לשחק משחק. אתם יושבים לשחק נניח טאקי, כולם נכנסים למשחק מתוך מחשבה אחת - הסיכוי לנצח. אבל יש כמה משתתפים, וכל אחד מהם נכנס כי הוא חושב על הסיכוי לנצח. אממה, בכל המשחקים לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, בכל המשחקים - יש רק מנצח אחד'
השאר פשוט מפסידים.
אם אנחנו או החבר'ה שמשחקים איתנו לפעמים מפסידים, למה אנחנו שוב ושוב ושוב חוזרים לשחק?
כי תמיד יש בנו רצון להישג, זה הסיכוי לנצח.
שנית - כי יש לנו רווח צדדי מזה, רווח עקיף. כי אנחנו נהנים, כי סביב המשחק יש אינטראקציה חברתית, יש צחוקים ויש ויכוחים על החוקים ויש תה ועוגיות ויש פיצוחים ובירות ויש חוויה שלמה סביב זה, בלי קשר להישג שיגיע או לא יגיע בסוף.
עכשיו אני מציעה שתעשו ניסוי:
בפעם הבאה שאתם מתכננים להתחיל משהו שהרבה פעמים התחלתם והפסקתם, הפעם תחשבו על זה כמו משחק. תחשבו שאתם יכולים להצליח ואתם יכולים גם לא להצליח, אבל יש לכם רווח אגבי. ממש תחשבו על החוויה מסביב, על מה כייף לכם בתוך הדבר הזה, על מה תרוויחו גם אם לא תגיעו למה שתכננתם בהנחה ולא תצליחו, ותסכימו לא לנצח. תסכימו לא להצליח אלא תיכנסו רק בשביל ליהנות מהרעיון של העשייה סביב זה. רק בשביל הכייף.
הסיכוי שתמשיכו לעשות את זה הופך להיות הרבה יותר גבוה אם אתם רגע מניחים בצד את התוצאה הסופית, הגדולה, ומסתכלים על החוויה הזמנית, הרגעית, שקורית במקטעים מקטעים, מה שנקרא לחלק את הדבר לפיקסלים. הסיכוי הופך הרבה יותר גבוה.
הצלחה גדולה מורכבת מהרבה החלטות קטנות. זה בדיוק זה.
לסיכום, אם התחלתם משהו שוב ושוב זה אומר שיש בכם ניצוץ של אמונה בעצמכם. הניצוץ הזה יכול להפוך למנוע חזק אם תשנו את ההסתכלות על המשימה, אם תחלקו אותה למשימות הכי קטנות שאפשר ותכוונו רק עד הצעד הבא מתוך התמונה הגדולה.
צעד ועוד צעד ירכיבו תמונה שלמה.